אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

חיבוק

כתב: דויד גרוסמן
רישומים: מיכל רובנר
עם עובד 2011
32 עמוד, מנוקד

הספר שָקֵט. נקי מקולות רקע, נקי מרעשי צבע וממניפולציות של טיפוגרפיה. הפונט הדק דמוי כתב יד ברור מאוד, חף מקישוטים. גון הדיו אפור, יציב. רגשנות לא תמצאו כאן. הדפים בגון לבן רך, ומרקם הנייר מדגיש את קיומו של מרחב, המשתרע מפני הדף עמוק פנימה, מואר ובהיר.
הטקסט מלווה ברישומים דקים, מינימליסטיים. נוף משורטט על פני הדף, אך תופס רק מעט מן המרחב החי שבו מתקיים הסיפור. הדמויות מעט יותר ממרומזות, אי אפשר להבחין בפרטים. פה ושם נוסף לרישומים גוון חום, או אדום וירוק מרומזים. הכול כמו מרוחק.
המרכיבים הצורניים של הספר הם חלק מן הטקסט. בעוד הקוראים חשים שניתנה להם הזדמנות חד-פעמית להיות עֵדים לסיטואציה פרטית, אינטימית מאוד, המרכיבים הצורניים-עיצוביים אומרים להם בשקט, בהחלטיות: אי אפשר להתקרב עוד. הקשיבו, הקשיבו היטב. כל מה שייאמר במרחב הסיפורי חשוב גם לכם.
בֵּן ואמו מטיילים בשדה. אמא אומרת משפט שאמהות אומרות: 'אתה כזה חמוד, אין עוד כמוך בכל העולם!' הדברים שכוונתם לשמח מעוררים דאגה אצל הילד, ששמו בֵּן:
'אבל למה?' שאל בן, ועצר: 'למה אין עוד אף אחד כמוני בכל העולם?'
אמא, עדיין רואה בדבריה מחמאה משמחת, ממשיכה באותה רוח: 'כי כל אחד הוא יחיד ומיוחד'.
אבל הילד חש שנקלע למצוקה גדולה: 'אבל אני לבד ככה.'
הנייר הלבן והמרחב שבתוכו בולעים את העצב העמוק שמבטא הילד בתום לב. הוא אינו יודע שהעצבות הזו תעטוף אותו מדי פעם בחייו. כאן מתפתח דו שיח חדש, חקרני, אישי מאוד, בין שני בני אדם החיים על פני האדמה. אמא כבר מכירה את הבדידות, וגם יודעת איך להתנחם. בן נחרד לגלות שכולם בודדים, ומתקשה לראות את היתרון שביחידאיות ואת הביטחון שמעניקות נוכחותם וקרבתם של אחרים. 
אבל ההתבוננות שלו סביבו - באמא, בכלבה, בנמלה מזדמנת, עוזרת לו להירגע, ולדעת שאפשר להמשיך.
המרחב האדיר שברישומיה של מיכל רובנר – לבן ואפור, כמעט דומם, כמעט ריק – מלא שלווה עד לרגע שבו מבין הילד את השלכות דבריה של אמו. יש בו חיים, נגיעה, ציפורים. מאותו זמן, אף שהנוף כמעט איננו משתנה, קשה למצוא בו נחמה והוא מעצים את תחושת הבדידות הפתאומית חסרת התקווה. כשהילד מעבד את הידיעה החדשה שהציפה אותו ומוצא נחמה בקרבתם של אנשים ובמגעם – מופיעים סימני צבע הזעירים-אך-ממשיים; האדום הרך שעל דמות האֵם, הפריחה הזערורית על פיסת העשב הירוקה. המעט הזה, בגדר פלא, מקל על הילד ומעניק לו כוח.
הספר הקטן שכתב דויד גרוסמן מכמיר לב מפני שהוא אנושי כל כך, מספר את הסיפור של כולנו, קטנים כגדולים. הוא מאפשר לקוראים צעירים להיות עדים לרגע שבו פוקעת הבועה של אשליית המוגנות, והוא ממלא אותם בכוח ובאופטימיות בהשמיעו הבטחה שלעולם לא תתפוגג. מה גדולה משמעותו של כל רמז לקשר, לנגיעה של בני אדם אלה באלה! 

חיבוק
מתאים לבני אדם קטנים, ולבני אדם גדולים. 
נירה לוין