אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

אבא שלי איש-ציפור

כתב: דיוויד אלמונד
איורים: פולי דנבר
מאנגלית: מיכאל דק
124 עמוד, מנוקד 

בסמטת העפרוני 12 גרה משפחה קטנה: אבא וליזי. מי שמתעורר ראשון בכל בוקר, מתרחץ ומתלבש ראשון, מכין ארוחת בוקר ועורך את השולחן איננו אבא; זוהי ליזי.
''אבא, הגיע הזמן לקו-וּ-ם!'
אין תשובה.
'אם לא תקום מיד, אני אעלה אליך ואז...' '
ואחר כך, ליד השולחן -
' 'מספיק עם השטויות, אבא.' אחר כך היא החליקה את שערו והברישה אותו. היא יישרה את צווארון הפיג'מה שלו. היא מיששה את סבך הזיפים שעל הסנטר שלו. 'אתה חייב לטפל בעצמך,' היא אמרה. 'אתה לא יכול להמשיך ככה. נכון?' ' 

במשפחה הזאת, שאין בה אמא, הילדה אחראית על המבוגר ומטפלת בו, כי הוא איננו עושה מה שרוב המבוגרים נוהגים לעשות, למשל - מעירים את הילדים, דואגים שיאכלו ושואלים איך היה בבית הספר. לאבא של ליזי יש רצון עז אחד: לעוף! הוא כבר בנה לעצמו זוג כנפיים, סיגל לעצמו הרגלי אכילה חדשים ואפילו נרשם ל'תחרות הציפור האנושית'. ליזי המודאגת צופה בסתר באביה המתאמן בחצר בריצות ובקפיצות, מטיל לפיו חיפושיות ותולעים ומדי פעם נופל ומתרסק על האדמה. ליזי אמנם מתפעלת מהכנפיים הנפלאות שאבא בנה, אבל אומרת: 'אני לא צריכה שתהיה איש-ציפור. אני צריכה שתהיה אבא שלי.'
כשדודה דורין באה ורואה מה המצב, היא מנסה להחזיר לראשו של אבא את ההיגיון. 'ציפורים הן ציפורים, ובני אדם הם בני אדם' היא אומרת, ומתחילה להכין את הכופתאות המפורסמות שלה, שכל אחת מהן – לבנה וריחנית ונוטפת שומן – כבדה כמו גוש עופרת. אבא של ליזי מסרב לגעת בכופתאות הכבדות, וכשדודה דורין רואה שאין עם מי לדבר - היא מחליטה שליזי איננה יכולה להישאר בבית כזה ועליה לעבור לגור אצלה.
ברגע הזה ליזי מבינה שעליה לבחור - בין השיגעון הציפורי של אבא לבין היציבוּת הכופתאית של דודה דורין. ליזי מחליטה בקלות; ברגישות ובחמלה הילדה מצליחה לגעת בציפור נפשו של האב, בַּכְּמיהה שלו לחופש מוחלט, ובהזדהות שלו עם בעלי הכנף ועם האמהוּת הציפורית שהוא מעריץ. יחד הם מתפעלים מן היופי, מן המעוף ומן השירה. ליזי, מתוך הבנה ואהבה לאביה, מחליטה להצטרף אליו ולהשתתף בתחרות יחד אתו.
גם דודה דורין לא נזנחה. על אף חילוקי הדעות ביניהן, ליזי מצליחה לגייס את תמיכתה ואת אהדתה של הכופתאית, ולהביא אותה לקהל הצופים ברגע הקריטי. 

תוצאת התחרות איננה חשובה. חשובה היכולת של ליזי הקטנה ושל אביה התימהוני לשמור על קרבה על אף ההבדלים ואי-ההסכמה שביניהם, חשובות השמחה וההנאה שהפיקה ליזי האחראית מן ההרפתקה שבתחרות. אבא של ליזי הצליח לבטא את תחושתם המשותפת: 'זה לא משנה אם נעוף או ניפול. יש לנו זה את זה. אנחנו עושים את זה יחד. זה כל מה שחשוב.'
אחרי התחרות, כשכולם חזרו הביתה, דודה דורין הגישה להם מכופתאותיה, והפעם נגסו בהן בתיאבון. וטוב מזה - דודה דורין הצטרפה לאבא ולליזי בריקוד, וגילתה שהדרך אל הציפּוֹרוּת קלה משחשבה... 

אבא שלי איש-ציפור
הוא סיפור מרגש ומצחיק, המותח את העלילה אל עבר הפנטזיה, ומצליח, תוך שימוש בהרבה הומור, בדמיון ובגיבורים כובשים, להביא לתודעתם של ילדים צעירים תפיסת עולם שונה מהמקובל. הוא מטלטל סדרי עולם ומציע את האפשרות ללכת בתלם אחר. 

דיוויד אלמונד
הוא סופר לילדים ולנוער, וחתן פרס אנדרסן לספרות ילדים לשנת 2010. נולד באנגליה בשנת 1951, ובתום לימודיו עבד כמורה. חמש שנים אחר כך החליט להתרכז בכתיבת ספרים. 

פולי דנבר
שאיירה את הסיפור היא סופרת ומאיירת בריטית. מי שמתבונן היטב באיורים הנפלאים בספר מבחין בקלילות הציפורית המאפיינת את תנועותיו של אבא, ובחרטום המַקּוֹרִי המעצב את פניו. 

אבא שלי איש-ציפור
מתאים לבני שבע עד עשר. 

נירה לוין