אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

החברה הסודית של רחלי

כתב: דויד גרוסמן
איורים: גלעד סופר
עם עובד 2010
28 עמוד, מנוקד

'לרחלי יש חברה. קוראים לה הדס.
אף אחד בעולם לא יכול לראות אותה. רק רחלי יכולה.
אף אחד בעולם לא יכול לשמוע אותה. רק רחלי יכולה.'

הדס היא החברה הדמיונית של רחלי. רחלי והדס תמיד ביחד, ורחלי מזכירה להוריה להתייחס אל הדס כאילו הייתה חברה בשר ודם: הדס משתתפת בארוחות המשפחתיות, מבלה עם רחלי והוריה על חוף הים, ישנה עם רחלי במיטה. הדס, יש לדעת, פוחדת מן החושך, ורחלי, שיודעת איך מתגברים על פחדים כאלה, עושה בדיוק מה שנחוץ כדי שהדס תישן בשלווה.

לילדים רבים יש חבר דמיוני בשנותיהם הראשונות. יש אנושיים לכאורה, נעלמים מן העין, הזוכים לשמות ולאישיות (הוא 'אוהב' או 'לא אוהב', היא 'יודעת', היא 'לא מסכימה'), ויש חברים דמיוניים שנולדים מקשר קרוב במיוחד לצעצוע אהוב, דובון או בובה, שהילד מייחס להם חיוּת ועצמאות. יש ילדים המפתחים קשר מתמשך עם דמות דמיונית כזאת כשהם בני שלוש או ארבע, ורוב החברים הדמיוניים נעלמים סביב המעבר לבית הספר. לעיתים קרובות הילד משליך על החבר הדמיוני את רגשותיו, את פחדיו וכעסיו ואת מחשבותיו, ובוחן את תגובת הסביבה בעיקר כשהתנהגותו של החבר הדמיוני או דבריו אינם המצופים או המקובלים בסביבתו של הילד (רחלי למשל יודעת שממנה עצמה מצפים שלא תפחד מהחושך, ואת פחדיה היא משליכה על הדס. בזה שהדס פוחדת מהחושך – קל יותר להודות...). חברים דמיוניים נוצרים לעיתים אצל ילדים במצבי שינוי או משבר, כשהילד זקוק לנוכחות המעניקה לו ביטחון, רגיעה ויציבות.

חבר דמיוני עלול להטריד את מנוחתם של הורים, החוששים מן הקשר ההדוק שילדם מקיים עם דמות שאיננה קיימת – לעיתים במקום קשרים עם בני גילם, והסיפור מיועד גם להם: עד מתי תהיה לרחלי חברה דמיונית משמעותית כל כך, ולגמרי מחוץ לשליטתם? הסיפור מציג את הדרך האופטימלית לפרידה: הדס תתקיים עד שרחלי תרגיש שהדס יכולה להסתדר בלעדיה (וההיפך, כמובן).
לילה אחד רחלי מספרת לאבא:
'מהיום היא כבר ישנה בבית שלה, אבל היא לא יכולה להירדם, והיא רוצה שאני אגיד לה לילה טוב.' רחלי היא זו שמתחולל בתוכה מאבק – בין הצורך בקרבתה המרגיעה של החברה הדמיונית, לבין התשוקה לגדול ולהניח להדס להיעלם. הטיול הלילי שעושה רחלי בחברתו האוהדת והמבינה של אבא מאפשר לה לבטא את חרדותיה, להיפרד מהשלב שבו נזקקה לנוכחות הדמיונית ולגדול - לפרק חדש.

המאייר גלעד סופר בחר להראות את הדס כדמות הרווחת בציורי ילדים: שטוחה, סטריאוטיפית, כציור שרחלי עצמה מציירת וצובעת.

איך נראים חברים דמיוניים בספרים אחרים?
ידידי טִנְטָן הוא חבר דמיוני ותיק. את השיר על טִנְטָן כתבה מרים ילן שטקליס (בתוך ספר דני, 1943). המאייר יוסף יצחק בחר שלא להראות את טִנְטָן, 'כי איש עוד לא ראה אותו / ואיש עוד לא שמע אותו'. לצד השיר מופיעה דמותו של דני, המחזיק מול פניו את אגרופו הקפוץ: 'והוא שלי, והוא בסוד / והוא כולו קטון מאוד / והוא נחבא בכף ידי'.
כך נהג גם המאייר דוד פולונסקי עשרות שנים אחר כך בספר פרח נתתי לנורית (2005). פולונסקי לא צייר את טִנְטָן, אלא את דני המתבונן במה שחופנות כפות ידיו, ואת החתול שטִנְטָן נהג למשוך בזנבו.

הסופרת והמאיירת השבדית גונילה ברגסטרום כתבה את אלפונס וחברו הדמיוני מולגן (1976) ובחרה להראות את החבר הדמיוני כִּתְאוֹמו של הילד אלפונס, אבל בגרסת שחור-לבן שקופה-מקווקוות.

מירה מאיר כתבה את שלולי (1977) על החבר הדמיוני של הילד רון, והמאייר יפתח אלון אייר אותו ברוח הסיפור - השתקפותו של רון בתוך השלולית.

החברה הסודית של רחלי מתאים לבני ארבע עד שש.
נירה לוין