אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

בית משותף

כתבה (ומספרת בתקליטור המצורף): דתיה בן-דור
אייר: ויטלי מינין
מודן 2010
32 עמוד, מנוקד

בעמודו הפנימי של הספר בולטת ההקדשה של הכותבת: 'לכל דיירי הבית המשותף של ילדותי, מרחוב גיבורי ישראל בשכונת יד אליהו, תל אביב'.
המאייר קלט היטב מה היה הבית הזה לדתיה בן-דור. עובדה; הוא צייר 'בלוק' טיפוסי של שנות השישים, בית מחייך שוקק חיים, שבשלוש הכניסות שלו דירות רבות ושכנים רבים. כנראה לא היה זה מעון פאר, אבל גם משכן עוני איננו והוא רחוק מאוד מעליבות ומעזובה.
אחרי הפתיחה המציגה את הבית – אופיו ומראהו, עובר המספר בגוף ראשון לתיאור הדיירים: האמהות, האבות, אבל קודם כל הילדים. למשל:
'כמה ילדים מנגנים בחלילית
ואחד מנגן בפסנתר,
יש ילדים שרבים תמיד
ויש ילדים שיודעים לוותר.' 

פשטותו של הטקסט נעימה ומובנת היטב לאוזן צעירה, אך את עיקר חִנו חב הספר לאיורים של ויטלי מינין: הטקסט מגיש רצף של טיפוסים ודמויות, והמאייר נהנה מהאפשרות להביא את פרשנותו, לקעקע סטריאוטיפיוּת ולעבות את התיאורים בפרטים קטנים שיש בהם הומור והרבה מאוד אנושיות.
אחד מן האיורים בספר, זה המציג את הבית המשותף כולו על כל אורכו וארבע קומותיו, מופיע לכאורה ארבע פעמים; כשמתבוננים בו בתשומת לב מגלים שאין מדובר בארבעה איורים זהים, וכי משתקפים בהם השינויים המתרחשים בבית לאורך שעות היום:
למשל, באיור הראשון נראות שתי שכנות תולות כביסה על חבל משותף. בפעם השנייה נראה גרב צחור אחד נשמט מידיה של אחת השכנות ונופל מטה. האיור השלישי מראה את בעלה של השכנה מתכופף ומנסה 'לדוג' את הגרב בעזרת מטאטא מן הגגון של השכן, ובאיור הרביעי המציג את הבית בשעת לילה נראה רק גרב אחד תלוי על החבל. איפה הגרב השני? שוב בכביסה, כנראה... 

ייתכן שהקוראים הצעירים מכירים את הסיפור מאחת מתכניות הסדרה הטלוויזיונית הוותיקה פרפר נחמד. קוראים מבוגרים אולי יזהו בין שורות הסיפור (שרבות מהן מתחילות ב'יש אבא ש...' או 'יש אמהות ש...') את הדהוד שירו של יהונתן גפן יש ילד שאבא שלו מתוך הכבש השישה עשר. גם השיר ההוא מציץ לחייהן של משפחות שונות, אף שהוא מתמקד בעיקר באבות ובילדיהם. 

מתאים לבני שלוש עד חמש. 

נירה לוין