אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

נגה דמעות

כתב: יעקב שביט
איורים: דני קרמן
ספרית פועלים 2006
30 עמודים מצוירים, מנוקדים


'ילדה אחת, שקוראים לה נֹגַה, הייתה רגילה לבכות על כל דבר כמעט.'
במילים אלה מתחיל הסיפור על נֹגַה הבכיינית, שניצלה כל הזדמנות לשפוך דמעות וכך זכתה בכינוי הלא-מחמיא. ולא זו בלבד; ככל שביקשו ממנה לחדול – כך התגבר הבכי.
באחד הימים בכתה נֹגַה ובכתה והבכי לא פסק. הרצפה הוצפה, הרחוב הוצף – אך נֹגַה לא חדלה מבכייה. השיטפון הבלתי צפוי מכניס שינויים מרעננים בשגרת חייהם של השכנים, ומאפשר להם לממש חלומות נושנים.
אצל ילדים לא מעטים משמשת הבכיינות על צורותיה השונות אמצעי ביטוי יומיומי. יעקב שביט נוטל את הדפוס השכיח הזה ומטפל בו באמצעות הגזמה והומור.
איוריו של דני קרמן מתארים את פנטזיית השיטפון על רקע תל אביבי מאוד של דירה, חדר מדרגות, מרפסות ורחוב, וטיפוסים שאי אפשר לטעות בהם – הם משלנו. אבל כשתביטו בבנו של השכן הדייג, השט לו על שולחן הכתיבה שלו וצופה בהנאה בספריו ובמחברותיו הנישאים עם הזרם – תראו שחולצת הגוֹנְדוֹלייר שלו רומזת למה שתל אביב אף פעם לא תהיה...

בעמוד האחרון של הסיפור נאמר: 'נֹגַה בכתה עוד כמה פעמים, אבל לא כמו הפעם הזאת.' ונֹגַה הניבטת מן הדף מראה לנו שהיא יודעת, כמו רוב הבכיינים, מה גדול כוחה ומה רב כוחו של הבכי.

גרסה 'צְנוּמָה' של הסיפור נֹגַה דמעות התפרסמה בכתב העת פילון, גיליון 38, מאי 1978. מתאים לבני שלוש עד שבע. ולבכיינים, גם כשהם מבוגרים.

נירה לוין