אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

הבלון שלא ידע לעוף

כתב: אסף הראל
איורים: אשר
כנרת זמורה-ביתן, דביר 2009
32 עמוד, מנוקד


'מי שמע על בלון שאינו יודע לעוף?' שאלה אמא. 'כל הבלונים בגילו כבר עפים.'
'אולי משהו לא בסדר אתו,' אמר אבא.
'מה נעשה? אנחנו חייבים לעשות משהו,' קבעה אמא.
אחד מן המדפים העמוסים בַּספרות לִילדים מוקדש לאלה שאינם מרוצים מעצמם או מחייהם ומחפשים שינוי (למשל האפרוח שהלך לבקש אם אחרת מאת לוין קיפניס, הביצה שהתחפשה מאת דן פגיס, חומפס מאת שלומית כהן-אסיף, אין כמו בבית מאת ג'ונתן אמט, ולאחרונה מסע קרפצון אל העיר הגדולה מאת רות צרפתי). 
בניגוד לאלה, הבלון שלא ידע לעוף מספר על מישהו שלא עמד בציפיות הוריו. שניים אלה אינם מרוצים מבנם ומחפשים פתרון, אבל בעצם אינם מגלים שום עניין בו, ברגשותיו או בשאיפותיו. לגבי דידם עליו להתאים את עצמו לנורמה, וסוף פסוק. הבלון נשלח לבית ספר לבלונים (שהמורים בו נראים יותר כמועכי בלונים מוסמכים), ואחר כך לרופא מומחה, אך לשווא. רק רוח חזקה שנכנסה דרך החלון נכנסה גם בבלון ונשאה אותו מעלה.
לאורך כל הסיפור הבלון פסיבי לכאורה, אינו מבטא בדיבור או במעשה שום עמדה. הוריו מדברים עליו (בלי להתייחס לנוכחותו) ומחליטים מה לעשות בו, והוא אינו מוחה ועושה מה שאומרים לו. לאמתו של דבר, סבילותו של הבלון היא עמדה מפורשת, אלא שאיש משני הוריו ושלל מטפליו אינו טורח לברר אותה.
עמדתו של הבלון מתבהרת בזמן מעופו הבלתי מתוכנן: אין ביטויי התרגשות מן ההישג, אין עליצות למראה המקומות החדשים, אין כיוון או יעד; הקוראים מתפעמים מן המעוף, אבל תמהים: הבלון הזה – הוא בכלל רוצה לעוף?
בסופו של הסיפור מתברר שהבלון הנראה אדיש הוא טיפוס רגיש; לראשונה הוא עושה משהו מיוזמתו, ובמקום לחגוג את הישגו הוא בוחר להנמיך טוס במקום מסוכן – כי הוא היחיד בכל הסיפור החש חמלה.
'הוא תפס תאוצה,
ועף לעבר הקוץ הקטן.'
מה יקרה עכשיו?
תמיהה, אי נוחות, מועקה, עצב – ייתכן שהמאזינים והקוראים הצעירים יחושו משהו מכל אלה, אבל הסוף אינו בהכרח טרגי, כי הזדהות אינה כרוכה בהקרבה; הזדהות, המביאה עמה חמלה וחברוּת, היא רבת כוח. לשאלה 'מה יקרה עכשיו?' יש גם תשובות אופטימיות.
המאייר, אסי סימנהויז, עשה מלאכה מצוינת. האיורים אינם פשטניים אך קומוניקטיביים ובהירים גם לעין צעירה, וכמו בספר מצויר ראוי לשמו הם משופעים בפרטים נושאי משמעות שאינם מפורשים בטקסט המילולי. הביטו למשל במר וגברת בלון, ההורים הנכבדים, העסוקים בטוּאָלֶטָה שלהם תוך הבעת מורת רוח מבנם, בעוד הילד מקשיב לנאמר ליד הדלת. הביטו בכרזה המבהילה ל'מעשה בחמש מחטים' התלויה בחדרו של הבלון-ילד, וקורצת ל'מעשה בחמישה בלונים' הנאיבי של מרים רות, ובעופות הטרף מעוקלי הצוואר מבשרי הרע, על שֶלֶד העץ שֶלְיַד משפחת הקוצים. בניגוד לרוח הלא משועשעת שעליה נישא הסיפור, האיורים עתירי הומור לכלל הנמענים: ראו את שני המורים – השרירן והגוצה המנופחת – שתפקידם – לא יאומן - ללמד לעוף, ואת הרצף ההתפתחותי מן הקוף אל האדם – נושא בלון, כמובן. 

הבלון שלא ידע לעוף מומלץ לבני חמש עד שמונה. 

נירה לוין