כתב: דויד גרוסמן
רישומים: מיכל רובנר
עם עובד 2015
48 עמוד, מנוקד

'זה היה יום מיוחד, כי כל דבר ביום הזה קרה בתוך האור של השמש,
שנֹגַהּ עזרה לה להתעורר: ילדים ואנשים הלכו ברחובות,
ודיברו וצחקו בתוך האור של השמש הזאת,
וחמור קטן משך עגלה,
ועל הראש שלו היה כובע קש עם חורים לאוזניים,
שיהיה לו צל בשמש הזאת.
וחתול ג'ינג'י נמנם על גדר בשמש,
והוא אפילו לא ידע
שהילדה עם הגלימה והכתר והחליל
שעוברת כעת לידו
היא זאת שהעירה את השמש בבוקר.'

נֹגַהּ, היודעת שהיא 'הנסיכה הקטנה' של אמא, מתעניינת במשמעות המעשית של התואר הזה: 'אם אני הנסיכה שלך, אז את המַלְכָּה?'
מה שקרה באותו רגע מדגים את כוחה המופלא של ההוֹרוּת ביצירת רגעי חסד; אמא מזהה את ההזדמנות הטמונה בשאלה ובוראת עבור בתה הקטנה ועבור עצמה חוויה מיוחדת במינה. 'פעם אחת בשנה אני מלכת השמש,' היא אומרת לילדה המשתאה, 'וזה יוצא במקרה בדיוק מחר'.
למחרת יוצאות אמא ונֹגַהּ מן הבית 'עוד לפני שהבוקר מתחיל' ורוכבות על האופניים אל הגבעה הקטנה שמחוץ לעיר. שם, בטקס קטן ופרטי מאוד, שהיו בו לחש ומנגינה וריקוד, הן עודדו את השמש לצאת מחשכת הלילה ולעלות לשמים.

'בתוך הלילה האפל הן רקדו, והלילה לא ויתר,
בכל הכוח הוא החביא את השמש עמוק בתוך החושך שלו,
ונֹגַהּ חשבה פתאום - אולי תמיד יהיה לילה?'

דויד גרוסמן מספר לילדים צעירים סיפור קטן על דבר גדול, שאף שהוא מתרחש מדי יום רובם לא היו עדים לו מעולם. גרוסמן מזמין את הקוראים הצעירים להתבונן בעיניים חדשות במה שבעיניהם הוא מובן מאליו: האור, אור היום. במילים בהירות ובְקוֹל המספֵּר המרגש-אך-מתוּן שלו הוא מעלה את הילדים על הגבעה יחד עם נֹגַהּ, ומעמיד אותם מול הפלא שחדלנו להתפעל ממנו - נס הזריחה בכל בוקר מחדש. נֹגַהּ ואמא והקוראים מחכים יחד בקוצר רוח לסימן הראשון לכך שהשמש מנסה להיחלץ מן הלילה ה'אפל', ה'עקשן'. הם מצטרפים ללחש ולמקצב המהפנט, הכמו-קדמוני של הנגינה והריקוד, עד שקרני האור מתחזקות והולכות, עד שהציפורים מתחילות לשיר, והבוקר עולה.
התיאור הזהיר, המאופק ובכל זאת מלא שמחה של הנֵס ממלא את הקוראים פליאה והתרגשות ומחזיר לזריחת השמש את הנפח המיתי האדיר שלה.

ללילה ולזריחה, לצבעים ולקולות המלווים אותם ברחוב ובשמים - נוכחות מרגשת גם באיוריה של מיכל רובנר, בסגנון המינימליסטי-נאיבי הזכור מהספר הקודם המשותף לה ולגרוסמן - חיבוק; תחילה רישומי עיפרון מעוטי פרטים בשחור של חוּלין; ככל שמתבררת הנגיעה לחושך ולאור - גם בצבעים המבליטים את ברית הנֹגַהּ שבין הילדה נֹגַהּ לאמהּ. איורי הלילה שעל רקע כהה רוחשים מסתורין, ובאיור השמש הבוקעת לאטהּ מן 'החושך הגדול' ('תראי, אמא...'; 'אני רואה, ילדתי...'; 'מה, ככה היא זורחת?'; 'ככה בדיוק.') מהדהד מעשה בראשית. הבחירה במינימליזם לתיאור עוצמת הזריחה היא מפעימה.

'ואחר כך הייתה זוהרת כל כך שלא היה אפשר להביט בה,
וכבר כל העולם נשטף אור.'

נסיכת השמש ישמח וירגש בני שלוש ומעלה.
נירה לוין